מכתב מילד בן 4 טוב

מכתבמילד בן4. אמא ואבא, אני יודע שהכל התחיל מכוונות טובות ושאתם רוצים לחנך אותי. אני גם יודע שאתם קוראים הרבה ספרים ומקשיבים למומחים שמדברים על סמכות הורית ועל ילדים שזקוקים לגבולות. אפילו שמעתי אתכם אומרים לסבתא ‘עכשיו הוא בודק גבולות, המתבגר הקטן‘. שמעתי אתכם גם מתווכחים ואת אמא אומרת לאבא ‘למה אני צריכה תמיד להיות הרעה‘ וימה אתה שובר לי את המילה‘. מצחיק, לא ידעתי שמילים יכולות להישבר. אז קודם כל, אני רוצה שתדעו שאני לא נער מתבגר, אני ילד בן ארהע. אני יודע שאתם מרגישים שאני כבר גדול, בטח לעומת אחותי בת השנה, אבל אני רק בן ארבע. אז גם אם הבנתי, אמא, כשאמרת לי שאת לא מרשה קינוח לפני האוכל, עדיין מאד מאד רציתי את הקינוח הזה - הפה שלי רצה אותו, הבטן שלי רצתה אותו, הלב שלי רצה אותו. אז התרגזתי וצעקתי ובכיתי, ואפילו אמרתי לך ‘פויה‘ ושאני לא אוהב אותך. ואז אבא, אתה עוד יותר התרגזת, וצעקת שאם אני לא ארגע ואשב בשולחן, אתה תיקח אותי לחדר בכח. והמשכתלצעוק שמחר אני אקבל עונש ולא אוכל להזמין את יואב לשחק איתי כמו שקבענו ‘כי ילדים בני ארבע שמתנהגים כמו תינוקות לא יכולים לשחק עם חברים אחה"צ‘. אבל, אבא, איד בדיוק ציפית שאירגע ? כעסתי כי מאד רציתי משהו ולא קיבלתי אותו; פחדתי כי ידעתי שבעוד דקה אני נלקח לחדר שלי בידים זועמות; הרגשתי חסר שליטה כי אתם הסמכות ואתם מחליטים מתי אני יכול לאכול קינוח ומתי לא, מתי אני חייב להתקלח ומתי אפשר לוותר לי, ומתי חיבים לצאת לגן כי אתם מאחרים - אתם מחליטים עלי הכל ואני לא ידוע מה לעשות. כי לפעמים, כשאני מתעקש, אתם מוותרים בסוף. וכשיש אורחים, אז אתם מרשים לי מלא דברים ומדברים אלי הרבה יותר בסבלנות. ואתמול כשבכיתי רבע שעה אז אתה, אבא, אמרת ‘טוב, אתה יכול לשחק עוד קצת‘, למרות שלפני זה אמרת שאתה סופר עד עשר ואז אני חייב ללכת למיטה. אז אני מבולבל, אני מתוסכל מהגבול שהצבתם לי, ואני חושב שאם אבכה מספיק, אתווכח מספיק, אכעס מספיק, ואתם תהיו מותשים - אז ‘לא‘ שלכם אולי יהפוך ‘כן‘. אז אם יכול להיות שהילא‘ יהפוך ‘כךי, אולי מלכתחילה תגידו ‘כך‘ ? אולי תשאלו אותי כמה זה חשוב לי כדי שאלמד לכבד אתכם כשלכם יהיה משהו חשוב ? ואם באמת אתם מתכוונים ‘לא‘ - אתם בכלל לא אמורים לכעוס עלי ‘‘כ, אתם אמורים להבין שהרגע פגשתי את ‘לא‘ שלכם ולכן אני כועס וחסר שליטה. יהיה לי הרבה יותר קל להירגע אם רק תצליחו להבין אותי לרגע בלי לשנות את ‘לא‘. אם תצליחו להתבונן בי בעינים שמבינות שאני כועס ומבינות על מה אני כועס ולא תגידו ‘מה בסך הכל קרה פה?‘ או ‘אם לא תירגע אנחנו לא נדבר איתך‘, כשאני מרגיש שמבינים אותי, הכעסיורד. אבל אני עדיין צריך להתמודד עם הגבול שלכם רזה קשה לי, כי אני רק בן ארבע. אז בבקשה, בלי לשנות את המציאות, בלי להרחיק אותי מכם, תהיו בצד שלי. אתם חייבים להביך: כשאתם מענישים אותי בעונש שאין לו שום קשר למה שעשיתי, אתם מכאיבים לי כדי שדרך הכאב הזה אלמד לא לחזור שוב על אותו מעשה. אבל בעצם, מה שקורה זה שאתם משפילים אותי, גורמים לי לכעוס, ובעיקר - אתם מלמדים אותי שפה של כח. כשאתם מרגישים ששמתם לי גבול רניצחתם אותי, אני לומד להסתכל על הסיטואציה כאילו יש בה מפסיד ויש מנצח. אז עכשיו בכל פעם שיהיה גבול אני אצטרך לעמוד בו ולהרגיש מובס ? זאת משימה קשה מדי. ואם אתם מלמדים אותי שהכח מנצח, אז יגיע היום שבו אהיה מספיק חזק כדי לנצח אתכם בחזרה: לברוח מהבית בכעס, להתחיל לשלוט בכם דרך השינה או דרך הצרכים שלי או דרך המזון שנכנס לי לפה - המקומות היחידים שלא תוכלו לשלוט בי. אני בטוח שגם אתם לא רוצים שהיחסים בינינו יתקלקלו רק כי רציתם להרגיש שאתם בעלי הסמכות. אבא ראמא, אתם יודעים מה אני באמת צריך ? אני צריך את הגבול, גם אם אני לא מסכים אתו; אני צריך את ההסבר ההגיוני גם אם אני מוחה; אני צריך את ההבנה שלכם שכרגע קרה לי משהו לא נעים. כי כשאתם מבינים אותי ועדייו שומרים על הגבול אני לא מרגיש שאתם נגדי וגם פחות דחוף לי להיות נגדכם. רק כשאתם עומדים בצד שלי אל מול הגבול, כועסים יחד איתי שצריך ללכת לאמבטיה, אפילו לוקחים אותי בכח, אבל לא כועסים, רק מבינים - אני מתפנה להבין את המשמעות האמיתית של הגבול. זוכרים שלקחתם אותי לרופא והיו צריכים לעשות לי תפרים בסנטר ? הסברתם לי שזה הולך להיות לא נעים ושאלתם אותי אם אני בוחר לשבת על הברכיים שלך, אמא, או שלך, אבא. כשצעקתי ובכיתי החזקתם אותי חזק ולא כעסתם, רק הבנתם אותי, הייתם אתי ביחד מול הגבול הברור. וכשנרגעתי, אמרתם לי שאתם גאים בי ושאני גיבור, ואז הלכנו לאכול גלידה.אני זוכר את זה טוב, כי למרות שהפעלתם עלי כח, לא הרגשתי מובס, לא כעסתם, ואני הייתי פנוי להביך שחיבים לתפור את הסנטר שלי. אני זוכר שהצלחתם לגרום לי להרגיש שלמרות שהיה גבול מאד ברור, סמכתם עלי שאני יכול לעמוד בזה, לא התפרקתם, לא איבדתם עשתונות, הייתם בעדי, ולרגע היינו כולנו יחד מול הגבול. ככה תמיד הייתי רוצה שזה יהיה.